<h1>ראבי"ה שו"ת סימן קס"ז</h1>
<h2>דף כז.</h2>
אמר שמואל תרומת חוצה לארץ [מבטלה] ברוב. בתרומה ביד כהן מיירי, שהכהן מבטלה אחר שבאת לידו כדי שיאכלנה בטומאת קרי וזיבה או להאכילה לזר, אבל משום טומאות מת ושרץ לא צריכי לבטלה, כדאמר שמואל לקמן. אבל בתרומה ביד ישראל אין יכול ישראל לבטלה, [דתקינו] רבנן ליתנה לכהן כדי שלא תשתכח תורת תרומה. [ורבה כהן היה] ורבא [נמי] כהן הוה, והיה מבטלה כדי לאוכלה בטומאת קרי, ובלא ביטול ברוב היה אוכלה בימי טומאתו של מת ושרץ, דתרי קולי היה נוהג בה. ורבא כהן הוה, כדאמרינן [ר"ה י"ח ע"א] אביי ורבא מדבית עלי קאתו, ואמרינן נמי בחולין פרק הזרוע [קל"ג ע"א] אמר ליה רבא לשמעיה זכה לי במתנות, כלומר לך אצל הטבח וזכה לצורך שלי במתנות קודם שיזכה בהם כהן אחר, ובפרק יש בכור לנחלה [נ' ע"א] אמרינן רב אשי שדר ליה לרב אחא בריה דרבא שיבסר זוזי לפדיון הבן. ורב הונא בריה דרב יהושע היה מקיל בביטולה יותר, דלאחר שביטל אחד בשנים הוה שקיל חדא ושתי והוה רמי חדא דתרומה לבטלה בשנים שנשארו, אע"ג דמקצתן תרומה, סמך אביטול שנתבטלו בראשונה וחשב לשנים שנשארו חולין גמורין. ואמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, וזו היא קילותא יותר, שאוכל בלא הפרשה ובלא מחשבה, והפרשה שבאחרונה אינה אלא משום שלא תשתכח תורת תרומה. ואמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה, כלומר מה שאמרתי לעיל מבטלה ברוב אבל בלא ביטול אסורה, אינה אסורה אלא לזב ובעל קרי בלא טבילה, אבל לטומאת מת ושרץ שלא טבלו מותר בלא טבילה, ומה שאסורה לזב ובעל קרי הני מילי לאכילה, אבל לנגיעה בתרומה אינם אסורים אע"ג שמטמא, דלא הוי אלא כחולין טמאין שמותרים באכילה. אמר רבינא הלכך, הואיל וזב ובעל קרי אינם אסורים ליגע בתרומת חוצה לארץ נדה, דהיא כזבה, קוצה חלה מעיסתה בחוץ לארץ אע"פ שמטמאה, אם אין לה חברתה טהורה שתפריש לה, ולא הוה כתרומה טמאה שאסורה באכילה, אלא כחולין טמאין שמותרים. ואכיל לה כהן קטן בלא טבילה, אע"ג דשמא ראה קרי או זיבה, דקטן בן יומו מטמא בקרי ובזיבה, כדאמרינן בפרק בנות כותים [ל"ב ע"א], בתרומה ובחלת חוצה לארץ לא חיישינן שמא ראה קרי, דמקילינן בה. ורבותא נקיט כהן קטן, דבלא טביל ספינן ליה, אבל לכהן שהוא גדול וראוי לקרי לא ספינן ליה עד שיטבול, אבל אם הוא טבול אכיל בין חלה בין תרומה. ואי ליכא כהן קטן, כלומר ואי ליכא אפי' כהן קטן למיספי ליה החלה בלא טבילה ולא כהן גדול טבול, שאין בית הטבילה באותו מקום, שקלה לה עוגה קטנה בריש מסא דלא תגע בה, דכל כמה דאפשר לאהדורי למיעבד בלא נגיעה שפיר דמי, דהא מתחלה [כל כמה] דאית לה שתפריש חלה בטהרה שפיר טפי, כדמפרש לקמן. ואפילו קוצה לה טהורה שאינה נדה נמי תקנו רבנן לבטל איסור על ידי חלת האור לשורפה, אם אין שם כהן קטן או גדול טבול, כדתנן בפרק בתרא דמסכת חלה [מ"ח] רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ומן הנהר ומן אמנום ולפנים שתי חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדה וליולדת. ופירושא הכי איתא, דארץ ישראל היתה מרובעת מג' צדדים, ים [כנרת] במזרח, נחל מצרים בדרום, ים הגדול [אוקיינוס] במערב, אבל בצפון רצועה יוצאת מארץ ישראל מעכו ועד כזיב, ותחומה של רצועה מצד מזרח של הדרך היה ארץ העמים, וכל מערבה של הדרך מכזיב ועד פרת ועד אמנום היה ארץ ישראל, הלכך כל ארץ ישראל וכל הרצועה עד כזיב דחייבת בחלה מדאורייתא אין בה אלא חלה אחת, ומן הנהר ומן אמנום ולפנים לצד ארץ העמים תרומתה וחלתה מדרבנן, ומשום שאין טהרה בחוצה לארץ תקנו רבנן ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן, חלת האור להפקיע איסור חלה, והאחרונה שיאכלנה כהן בטומאה יוצאת עליו מגופו. אבל חלת האור לא אכיל בטומאת הגוף, דאתי לאחלופי בחלת הארץ דאורייתא למיכלה בטומאת הגוף, אבל כיון שהפקיעו איסורו של שניה לא מיחלף. ובירושלמי דמסכת חלה [פ"ד ה"ד] מפורש הטעם שפיר, וכבר כתבתיו בראש זה הקונטרס. ומכזיב ועד הנהר ועד אמנום, אע"פ שהיא מארץ ישראל, כיון דסמוכה לארץ העמים תקינו בה שתי חלות, משום חוצה לארץ שינהגו גם הם כן. וניחא להו לרבנן לבטל איסור החלה על ידי שריפה ומעט מן העיסה כדי שתהא נאכלת החלה לכל כהן שירצה אפי' גדול שטומאה יוצאת עליו מגופו מלבטלה ברוב, דלא ליתי לבטל איסורא דאורייתא לכתחלה ברוב. ואם תאמר בתרומה נמי ליתקנו שיפריש חטה אחת לפטור את הכרי וישרפנה ואחר כך יפריש תרומה ויתנו לכהן כדי שלא תשתכח תורת תרומה, כדאמרינן גבי חלה, תריץ דלא אפשר, דחיישינן דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, דאפי' בתרומה דאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי, וכל שכן בתרומה דרבנן דאם יאמר לו להפריש תרומה אחרת יטעה ויאמר תרומה זו עיקר ויפריש מכרי זה על כרי אחר והוה מן הפטור על החיוב, ומוטב שיטעו ויבטלו איסור לכתחלה משיטעו ויפרישו מן הפטור על החיוב דהוי חיוב מיתה. ואם תאמר בחלה נמי ליחוש דלמא אתי לאפרושי חלה מן עיסה זו על עיסה אחרת, [תריץ אין מפרישין חלה מעיסה לעיסה אחרת] ואפילו מטהור על הטמא ואפי' על ידי מוקף, ומשנה היא במסכת חלה [פ"ב מ"ח]. מרבינו זקיני, וקצרתי דבריו.
